פטר לייבינג וקונרד שומאן נולדו בגרמניה תחילת שנות הארבעים בהפרש של מספר חודשים זה מזה. הם מעולם לא נפגשו, והמסלול שבחרו לעצמם הוביל אותם בכיוונים שונים לגמרי. ברגע אחד בודד חייהם הצטלבו לכדי תמונה אחת שנכנסה להיסטוריה.
בשנת 1961, בהיותם בגיל 19, הם עמדו זה מול זה, האחד חמוש בנשק והשני במצלמה, אך הסיטואציה לא הייתה אלימה אלא להיפך. מיקום טוב, תיזמון נכון, מזל רב ואקלים פוליטי מתאים – כולם התקבצו לכדי תמונה אחת בלבד, שהיה בה מספיק כדי להשפיע על חיים שלמים.
ראשית דבר
קונרד שומאן נולד לתוך מלחמה. ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הוא נולד באזור שהפך אחר כך למזרח גרמניה, ולאחר שסיים ללמוד בתיכון, החל לעבוד כרועה צאן. שומאן התבלט במהרה כצעיר אחראי, חרוץ ומוכן לעבוד קשה. שמו הוזכר בשיחה מקרית, ומפקדי המשטרה החדשה שהוקמה במזרח גרמניה – משטרת ההפגנות הידועה לשמצה, פנוו אליו והציעו לו משרה בשורותיהם.
המשטרה החדשה הזו, ה- Bereitschaftspolizei, (ידועה כ-BePo) הוקמה על ידי שלטונות מזרח גרמניה רק עבור מטרה אחת: דיכוי הפגנות נגד המשטר, תוך הפגנת כוח מקסימלי.
שומאן ידע מה פירוש ההצעה שקיבל, ומה אפשר לעשות איתה: צעיר מוכשר ונחוש כמוהו, כך שיער, יוכל להתקדם מהר בסולם הדרגות בצבא שחיפש והעריך חיילים ממושמעים ונחושים. הוא כבר החל לדמיין את עצמו מחליף עתיד לא מזהיר כרועה צאן, במעמד, כבוד ומשרה נחשקת ומכניסה בשירות המדינה. בהתאם לזאת, הוא לא היסס וחתם מיד.
שלושה חודשים ארכה הטירונות שלו בדרזדן, וגם שם הוא בלט לטובה וקודם לתפקיד של נַגָּד ביחידתו. הוא שובץ לתפקיד באזור ברלין, ומספר חודשים לאחר מכן, כשחיפשו מתנדבים לתפקיד סודי בברלין, אך טבעי היה שהוא יהיה בין אלו שיעמדו בראש ויציעו את עצמם.
שומאן, הרועה לשעבר, עבר לברלין הגדולה שלמרות שעברו 15 שנה מאז שהוחרבה במלחמת העולם השנייה, עדייו ניכרו היה בה יופיה ועושרה. מן העבר.
יותר מ-50,000 ברלינאים עברו ממזרח למערב בכל בוקר. הם עבדו במערב, למדו שם, תכופות יצאו לבלות בבארים מלאי האמריקאים, ולא ייחסו חשיבות למאבק בין הגושים, מאבק שסיסמאות פוליטיות נבובות כיכבו בו.
מזה 9 שנים, מאז 1952, שהגבול בין שתי הגרמניות היה סגור, ורק בברלין עדיין היה אפשר לעבור ממזרח גרמניה למערבה. יותר משני מיליון גרמנים ניצלו זאת, והיגרו למערב. עם ההרעה במצב, עוד מאתיים אלף איש הצטרפו אליהם במהלך שמונת החודשים הראשונים של 1961.
אזעקה נשמעה בחצות, ה-13 באוגוסט בבסיס שבו שהה קונרד שומאן. תוך דקות כל חיילי היחידה כבר היו לבושים ומכנים לפעולה. על קבוצה בפיקודו של שומאן הוטל ללכת לאחד הרחובות בברלין, ולפרוש שם גדר תיל, במטרה לחסום את הרחוב. 
חיילי מזרח גרמניה בבוקרו של היום שלאחר פרישת הגדר
תוך דקות מהרגע שבו נפרשו המחסומים, כבר עמדו מולם חיילים אמריקאים וצרפתים, עיתונאים וצלמים, והמוני סקרנים שנקבצו לראות את המתרחש. הם עמדו מול החיילים המזרח גרמנים המבולבלים, ועודדו אותם לקפוץ לצד השני, לחופש של המערב.
ההחלטה
יום שלם עמדו קונרד שומאן ואנשיו, בעודם צופים ברגעים האחרונים של השלום הקר בין שני חלקי גרמניה. הקריאות לעבר החיילים המשיכו, ושומאן החל לחשוב על עברו, ואולי גם על עתידו. בחלקים אחרים בעיר, בנאים כבר החלו לבנות חומת לבנים במקום גדר התיל שהונחה שם יום קודם לכן, ושומאן הבין שחלון ההזדמנויות שלו הולך ומצטמצם.
בבוקר ה-15 באוגוסט, לשומאן כבר הייתה תוכנית פעולה מעורפלת, בינתיים הוא עמד ליד הגדר והוא חיכה להזדמנות.
מס’ שעות אחרי כן הוא הבחין בצידה השני של גדר התיל במכונית משטרה פתוחה, ובלי לחשוב פעמיים הוא רץ לכיוון הגדר, קפץ מעליה בקלילות, ונכנס הישר למכונית שנהגה קלט את המתרחש ונעלם משם עם החייל תוך שניות.
פטר לייבינג בן ה-19 עבד כצלם עבור סוכנות צילומים מהמבורג. כשנודע למעסיקיו שחיילי מזרח גרמניה מתחילים לבנות חומה, הוא נשלח מיד לברלין בתקווה לתפוס צילומים טובים. והוא עמד שם וצילם. במשך יותר משעה עמד לייבינג והתבונן בחייל הצעיר והעצבני כשהוא צועד קדימה ואחורה, כשהרובה שלו תלוי על כתפו, מעשן סיגריה אחת אחרי השנייה. ‘קדימה, קדימה!’ (Komm’ rüber!) קרא הקהל של מערב ברלין בברנאואר שטראסה. ‘הוא הולך לקפוץ!’ ציין עובר אורח אחד. בשעה ארבע אחר הצהריים. ב-15 באוגוסט 1961, התמזל מזלו של לייבינג. שומאן זרק הצידה את הסיגריה שלו ואז הסתובב ורץ לעבר סליל התיל שסימן את הגבול בין מזרח למערב. הוא קפץ, מעיף את אקדחו בזמן שרץ, ולייבינג צילם הכל.
זו התמונה שנכנסה להסטוריה. הצלם הנוסף שעומד משמאל, וכמעט מצליח להסתיר את שומאן צילם בפילם את הקפיצה. הסרט שלו באיכות גרועה מאד והתמונה קופצת.
הנה מספר תמונות נוספות מאותו רצף שלייבינג צילם. ניתן לראות כאן את שומן חושב על המעשה, רץ וקופץ, עובר עץ התיל ורץ ישר למכונית המשטרה.
קונרד שומאן נלקח מיד לתחנת המשטרה הקרובה, שם ביקש כריך כבד קצוץ וסיגריה. הוא נחקר במשך מספר שעות, וטוהר מחשדות ריגול.
מס’ ימים לאחר מכן הוא קיבל אישור להתיישב בגרמניה המערבית והחליט להרחיק עד בוואריה.
השנים שאחרי הצילום
התמונה של לייבינג פורסמה בבוקר שלמחרת בכל כלי התקשורת בגרמניה, ותוך ימים ספורים אלפי עיתונים רכשו את הזכות לפרסם את התמונה. לייבינג עצמו זכה באותה שנה בפרס איגוד העיתונאים הזרים בארה”ב כתמונת העיתונות הטובה ביותר לשנת 1961.
הוא המשיך לצלם שנים רבות, ועבד עד פרישתו לגמלאות כצלם משטרתי וכצלם עיתונות במקביל. שום תמונה נוספת שלו לא התפרסמה או הביאה לו תהילה כמו התמונה של שומאן, ולמרות זאת – הוא נכנס לדפי ההסטוריה בזכות אותו צילום.
שומאן החל מיד בחיים החדשים שלו, והשתלב בתוכם בקלות. תחילה עבד כפקיד בבית חולים, ולאחר מכן התקבל למפעלי אאודי כמכונאי רכב. הוא התחתן, ובמשך השנים נולדו לו ילדים ונכדים. למרות ששמר על פרטיותו ובשעות הפנאי שלו בילה בעבודות גננות בביתו, תכופות הוא נעתר לבקשות להופיע ולספר את סיפורו. ב-1987, בביקורו של נשיא ארה”ב רייגן בברלין, הוא ביקש במיוחד לפגוש את שומאן שהוזמן לטקס.
על אף שהצליח להשתלב בחייו החדשים, שומאן מעולם לא היה מאושר. באחד הראיונות שלו הוא סיפר שתמיד רדפה אותו העובדה שהוא הפקיר את חבריו לנשק והפר את שבועתו למדינת הולדתו. בנוסף, הוא תמיד חשש מהתנקשות של סוכני מזרח גרמניה, המדינה שכה השפיל בברחו אל המערב. רק ב-1989, משאוחדה גרמניה והחומה נפלה, רק אז צוטט שומאן באמרו שעתה הוא מרגיש חופשי לראשונה בחייו.
ולמרות זאת, גם לאחר איחוד גרמניה שומאן נמנע מלנסוע לבקר במזרח המדינה. הוא לא פגש את הוריו ואחיו במשך עשרות שנים וגם אחרי שאפשר היה לבקרם הוא לא מיהר לעשות כן. חבריו הישנים מתקופת הצבא המשיכו להתייחס אליו כאל בוגד ועריק וסירבו ליצור עימו קשר. משפחתו ותהילת העבר שלו היו כל מה שנותר לו מעברו.
ב-20 ביולי 1998, בהיותו בן 57, קונרד שומאן שם קץ לחייו ותלה את עצמו על אחד העצים בגנו. הסיבה הרשמית למותו הייתה התאבדות עקב דיכאון קליני.
ביוני 2009 העירייה הניחה פסל בגודל טבעי המנציח את הפעולה. הפסל היה בקרבת המקום האמיתי שבו הייתה הקפיצה, אך לאחר כמה שנים הוזז כמה עשרות מטרים הצידה עקב פיתוח של נדל”ן באזור.
בשנת 2011 הצילום נבחר להיכנס לאוסף של ספריית הקונגרס בארה”ב.
